אני סופרת עד עשר ואתה בא להרים את הגרביים שלך, שמעת?
לא אכפת לי שהיה שבוע שטח. לא מזיז לי המבצע ההוא בקסבה. ממש לא מעניין אותי המג"ד המסריח שלך.
הדבר היחיד שמסריח פה זה הגרביים ואתה תבוא ותיקח אותן מכאן.
מה חשבת, תחזור מצה"ל והמשרתת תנקה ותסדר ותכבס ותקפל לך את הבגדים?!
יש גבול כמה רחמים יש לי עליך. מספיק עבדתי כל השבוע, מספיק בישלתי וארגנתי לכבודך. אז במחילה מכבודו, לפחות את הגרביים לחדר הכביסה ולא על הרצפה בחדר שלך, יש?
יאללה תבוא, זה בדיוק שנייה.
רק תבוא.
תגיד למחבלים האלה שירו לך בראש שאתה צריך לחזור הביתה להרים את הגרביים. הם לא יכולים להשאיר אותך שם, על המדרכה, מדמם, גוסס. תגיד להם שלא, בסדר?
זה לא יפה, תגיד להם. מחכים לך, תגיד להם.
אבא מחכה לריב איתך על פוליטיקה, הוא לא חופר לך בטלפונים לבסיס כמוני.
שירה מחכה שתציק לה, אתמול היא הייתה ישנה כשחזרת.
שני מחכה שתציע לה, מה כבר יש לחכות באמת, כשיודעים אז יודעים.
ואני? גם אני מחכה. שתבוא, שתאכל, שתצחק, שתתקלח, שתישן, שתזעף, שתגדל, שתתחתן, שיימאס לך ממני כבר.
אבל בסדר, יש לזה זמן. בינתיים אני מחכה שתחזור ותרים את הגרביים שלך, כי אני סיימתי להרים אותן אחריך, הבנת אותי?
וגם אם אני אעשה את זה הפעם, תקשיב לי טוב, זאת תהיה הפעם האחרונה.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
(התמונה ג'ונרטה באמצעות מחולל ה-AI של Canva)
