מי שמכיר אותי יודע שאני שונאת לדחות משימות לרגע האחרון.
שבוע לפני פסח כבר יצא שפירקתי את הארונות של המטבח ושפשפתי כל חתיכת פורמייקה.
בין הסמרטוטים, השפריצרים והנייר הסופג, ראיתי כלי מתכת קטן לא מוכר, נראה כמו קנקן תה, שבטח היה בדירה לפנינו. הוא היה דביק מלכלוך.
יאללה ננקה אותו גם, חשבתי לתומי, אם כבר אז כבר.
שפשוף או שניים במטלית רטובה וזה קרה.
פתאום כל המטבח התמלא בערפל קריר מוזר כזה. קול רדיופוני נשמע ברקע, חוזר על איזו מנטרה מג'וברשת, מזכיר הקלטה שחוקה של אלטי זעאכן.
לא אשקר, חשבתי שהתחרפנתי ושאפתי יותר מדי חומרי ניקוי, עד שקלטתי שהקול המוזר חוזר על אותן שתי מילים:
שלוש משאלות. שלוש משאלות. שלוש משאלות.
בתדהמה משונה נפל לי האסימון.
קנקן המתכת המלוכלך. השפשוף. העשן.
ג'יני עם שלוש משאלות? אשכרה? כמו איזה סיפור מצוץ מהאצבע שמפרסמים בפייסבוק ערב לפני האחד באפריל.
נו? תבע הקול וההקלטה החוזרת פסקה.
חשבתי על כל המשאלות שהבעתי בשלושים שנה ועשרות ריסים.
דברים מופרכים כמו לדעת לעוף ולקרוא מחשבות.
דברים רומנטיים כמו אושר ובריאות לי ולאהוביי.
דברים מיואשים כמו 5-6 מיליון ש"ח לקניית דירה בגבעתיים כולל כל ההוצאות המשפטיות.
אבל אני לא טיפשה.
בשביל מה יש אגדות אם לא ללמד אותך מה לעשות בחיים האמיתיים כשאגדה תיפול עלייך באמצע נקיונות פסח?
בקול ברור וחזק אמרתי לחלל המטבח שאני לא רוצה שום משאלה ותודה רבה וחג שמח.
מה? הקול שאל והערפל מסביב הפסיק לנוע.
לאט ובטוח הסברתי: אני יודעת את הקאץ', כל משאלה תתהפך עליי ותביא לי איזה גורל נוראי, לא שווה את זה. החיים שלי בסדר סך הכל, ברוך השם, ואין לי כוח לדרמות, גם במחיר של דירה בגבעתיים.
וככה זה נגמר.
הערפל התנדף. לאט לאט הצלחתי לראות שוב את המטבח סביבי, את הסירים מחוץ למדפים, הכלים המבולגנים על השיש, האבק.
רק אפשר שנייה לפני, איזו עזרה פה עם הניקיון? הספקתי עוד לשאול במהירות.
אבל היה כבר מאוחר מדי, נשארתי לבד במטבח המלוכלך.
אפילו קנקן התה לא נשאר לי, לאירוח.
התמונה ג'ונרטה בעזרת Midjourney.
