עוד דיברו על זה מדי פעם.
על הזמנים הטובים ההם שערבים שנאו יהודים, דתיים שנאו חילונים, ימנים שנאו שמאלנים ואשכנזים שנאו מזרחים.
טוב שבת אחים גם יחד, היו אומרים ובקולם כמיהה ולא סרקזם.
כבר כמעט לא נשמעו דיבורים כאלה. הם היו שמורים לזקנים שחיו על גבי התרפקויות נוסטלגיות ותו לא.
כיום, הרעיון ששנאה תהיה חזקה כל כך רק בגלל אידיאולוגיה, דת או גניאולוגיה, הלך והפך מגוחך במקרה הרע ולא רלוונטי במקרה הטוב.
לפחות מאז הרעידה.
כיום, יש לתושבי רמת המדבר ותושבי רמת הים סיבות הרבה יותר קונקרטיות לשנוא זה את זה.
שנאה של מלחמת "אנחנו או הם" שבה אין חוקים, אין צבא ואין ממשל.
רק כוחות גרילה הפועלים על דעת עצמם, מאורגנים כמשפחות חמושות, מאוגדות גיאוגרפית וחולשות על השטח לפי עוצמה ויכולת.
מלחמת המשאבים מוחשית, והאזור המפורז היחיד הוא גשרי המסחר, להבדיל מגשרי התנועה שמהווים אזור קרב לכל דבר.
אל גשרי המסחר זורמות סחורות מגוונות ומתנהל בהם משא ומתן מתוח על חפצים, נשק ושאר ירקות. כלומר, ממש ירקות.
אל גשרי התנועה זורמים כוחות בחשאי, במגננה או במתקפה, בניסיון להשתלט על שטחי אויב או לגנוב משומרי סף ציוד, אספקה ואת הבגדים שלגופם. כלומר, ממש בגדים.
ספרי היסטוריה מדברים על ההשלכות הפוליטיות של הרעידה, משוררים מזכירים את הבקע כצלקת מדממת בלבה של החברה, והזחוחים טוענים שלפחות עכשיו שורר שלום בין-מדיני, כי כבר עשרות שנים שאף מדינה לא נכנסה לשטחי ישראל, לא בדרישה ולא באיום.
אף כי גם לא במתן עזרה.
האחרון אינו דבר שמפתיע את האנשים.
לאומות העולם ניסיון רב בהתעלמות אלגנטית ממדינות המערב הפרוע. פשוט עכשיו ישראל נמצאת בצד הלא נכון של הטבלה.
ואף שישראלים, כמו ישראלים, תמיד ידעו להסתדר, הסתגלו לכל מצב ארור כמו זיקיות על סלע מחליף צבעים, עדיין יש את הממלמלים.
אמהות נוגות, פעוטות רכים, אבות חולמים, צעירים ערכיים.
אנשי מוסר וטוהר שממלמלים כמו פזמון חוזר, את אותן שלוש מילים עתיקות.
עם היקיצה, עם עבודת האדמה או עבודת המים, עם הבריחה מיושבי הצד השני של הבקע, עם המחיה הנוקשה והגב הרצוץ וכפות הידיים המיובשות.
הם ממלמלים את שלושת המילים שמחדירות בהם תקווה לעתיד אחר שיגיע, לשנאה מבורכת יותר.
שלושת המילים הללו הן מושג נושן, צרוף עונג, שקיבל משמעות חדשה לגמרי מאז רעידת האדמה שביקעה הכל לשניים.
מושג שמשאיר את הממלמלים חיים ונושמים, כל יום שעובר, בכוחו של רצון שחזק מהכל.
בין לילה ליום, בין כר לקור, הם ממלמלים בלי קול את המילים: ארץ ישראל השלמה.
התמונה מוג'נרטת דרך מנוע בינה מלאכותית Midjourney.
