כמו בסרט קיטש רומנטי, מתחיל לרדת גשם.
רק שזה לא סרט, לא קיטש ובטח שלא רומנטי. לא ככה, כשהוא עומד להתאבד.
אבל הייתה אהבה, הוא נזכר, והיא צפה בליבו כמו פטה מורגנה של כתמי שמן על כביש. דביקה וצבעונית, מטושטשת מאושר.
לא שזה משנה משהו עכשיו. הוא כבר החליט.
אם היא תבוא, הוא יחיה.
פשוט ככה.
.
פשוט ככה? היא זוכרת את הכתפיים המכווצות שלו.
אני מצטערת. היא הרגישה נדושה באופן מגעיל.
אם היה לך מישהו אחר היית מספרת לי, נכון? הטון הזה שלו הכעיס אותה. כנוע. חסר ביטחון. שבור.
בדיוק בגלל זה לא התאהבתי בך, אתה לא קולט?! רצתה להטיח בו, אבל ריחמה. ושוב כעסה, כי זה מה שהוא היה בשבילה. רק רחמים.
בזבזתי לך את הזמן. הוא אמר פתאום. תמיד ידע לקרוא אותה ככה. זה היה מפחיד.
חשבתי שאולי זה יצליח, אבל פשוט לא. זה מה שהיא אמרה בסוף, והניחה שזה מספיק.
אני אוהב אותך עד מוות. זה מה שהוא אמר. חד. כנה. שלם.
שוב הוא גרם לה להרגיש כמו אלוהים.
היא שנאה אותו.
.
אולי היא שנאה אותי? הוא חושב פתאום, עומד על גשר המיתרים.
הגשם הירושלמי נוטף בדמעות גדולות מכינור דוד, מזמר באוזניו בכי של רוחות ומחשבות אחרונות.
כל כך שנאה שהיא מוכנה שאמות על מצפונה?
הטיפות סביבו לוחשות לו: כן, כן, כן.
עוד דקה חולפת. הוא סידר את ההתראות בטלפון כך שיתריעו על כל דקה עד לשעה היעודה.
אם לא יראה אותה, יקפוץ.
בינתיים מה עוד נשאר לו חוץ מהקור הירושלמי הזה?
.
הקור הירושלמי הזה.
גם עכשיו, אחרי הכל, הוא מתעלל בה.
היא נזכרת בכל ההודעות שלו, הטלפונים, המכתבים, המעקבים.
זה לא יהיה יותר. לפחות זה.
דרך המתכת של המכונית היא מרגישה את הצינה ורועדת.
או זה, או שהיא בכל זאת מצטערת.
הנה כבר הכניסה לירושלים.
היא מסתכלת בשעון, נו, בסוף היא עוד תגיע בזמן.
.
היא תגיע בזמן, הוא משכנע את עצמו. אבל האמת שהוא כבר לא בטוח.
זה יכול להיות מצחיק אם היא תהיה על הרכבת הקלה שתדרוס אותי, הוא חושב וגיחוך רועד נפלט לו מבין השפתיים.
הוא מפחד פתאום לקפוץ על המסילה אם זה יקרה. אולי הוא יפספס הכל? אולי שניהם יפספסו?
אבל לא, הוא מכיר אותה.
היא שונאת תחבורה ציבורית. היא תבוא ברכב, תמצא חניה ליד המרכזית ותגיע לכאן ברגל.
או שלא.
משום מה, כשהוא מדמיין אותה רואה את גופתו המדממת, בוכה עליו, מתחרטת, הוא מרגיש שלווה בלתי מוסברת.
הוא תוהה: אולי כדאי לו לעשות את זה וזהו?
.
היא עושה את זה וזהו. לובשת מהר מעיל. יוצאת מהרכב. מתחילה לרוץ.
רק לא לאחר. לא הפעם.
.
לא הפעם. יש סרטים רומנטיים ויש את המציאות. הוא חושב כשההתראה האחרונה משמיעה את צליליה.
הרמוניה מופלאה עם פעמוני הרכבת הקלה שמתקרבת.
אור פנסים חלש בוקע מבעד לערפל. לא מספיק כדי שיראו אותו קופץ עד שיהיה מאוחר מדי.
הוא קופץ.
זה מאוחר מדי.
.
מאוחר מדי, היא איחרה.
האנשים התקבצו סביב, מתאספים תחת אפרוריות השמים כמו תחת מטריה של גשם.
היא הבינה מהר למדי שאף אחד לא זיהה אותה. כמובן, הוא לא סיפר לאף אחד.
ובעצם, למה שיספר? הם היו ביחד בסך הכל חצי שנה, לפני די הרבה זמן. מאז לא הייתה בירושלים אפילו פעם אחת. המשפחה שלו לא הכירה אותה.
ככה זה כשאת אלוהים, היא חשבה במרירות, בשביל מישהו אחד את הכל, ואחרים בכלל לא יודעים שאת קיימת.
היא מקבלת הצצה לחלקת האדמה ההפוכה, רטובה וריחנית מבוץ וגשם.
היא לא מדמיינת את גופתו המדממת מתחתיה.
היא לא מתחרטת שלא הגיעה בזמן ביום ההוא.
אבל למרות הכל, היא מוצאת את עצמה בוכה.
התמונה מג'ונרטת על ידי Dall-E.
