לא שלי

אתמול הייתי בשידור חי נהדר של אחד הסופרים הישראליים האהובים עליי - יואב בלום.

(באפריל השנה אמרתי ליואב שלי שאם לא יקרא את הספר של בלום, "מצרפי המקרים", אשקול מחדש את הזוגיות שלנו; מאז הוא קרא את הספר ומפה לשם אנחנו מאורסים).

בשידור נאמרה תובנה מקסימה ומעניינת:

כשאדם מוציא לאור ספר, הוא הופך ליצירה שנפרדת ומנותקת ממנו. ולכן אם יש מי שאוהב/ לא אוהב אותה, אין מה לקחת ללב. היא משפיעה על הסביבה באופן חיצוני ומחוץ לשליטתו וליכולותיו של היוצר, ודווקא יש בזה יופי.

וזה גרם לי לחשוב:

אנחנו כל הזמן עסוקים נורא במה חושבים על מה שאנחנו אומרים/ כותבים/ יוצרים. במקום לתת ליצירה להשפיע על כל אחד בדרך שלו, בלי לנתח, להתגאות או להיעלב.

ואפילו יותר מזה, אנחנו משייכים כל דבר ל'שלנו' - אם זה דעות פוליטיות, אמונות דתיות, מודלים לחיקוי, טעמים במוזיקה - ולוקחים כל כך אישי כל דבר שנאמר נגדם.

ואז מה קורה? אנחנו מפספסים הרבה יופי. הרבה מגוון, הרבה שוני, הרבה איכויות של כל מה ששונה מאתנו...

וזה בסדר לא להסכים איתו, אבל גם לא צריך להרחיק אותו מאתנו בכוח רק כדי להיות יותר אנחנו.

ואם היינו יודעים לעשות את זה, לקבל את הסביבה כתווך חיצוני נפרד שלא מחולק ל"שלי" ו"לא שלי", "אני" ו"לא אני", אולי דברים היו נראים פה אחרת.