לא האמנתי שזה יקרה לי. מזמן כבר עברתי את הגיל שבו תובנות פילוסופיות הופכות את הראש ואת הגישה לחיים. או ככה לפחות חשבתי.
זה קרה כשכתבתי פוסט על להסתפק בבינוניות באחת מקבוצות התוכן שאני חברה בהן בפייסבוק. היו המון תגובות אוהדות, וביניהן מישהו שהזכיר את "תנועת ההאטה" וטען שהערכים שלה מאוד דומים למה שאני מתארת.
גיגול אחד והגעתי לבלוג הנהדר של עמית נויפלד. וואו. שנים שלא קיבלתי לפרצוף כל כך הרבה תוכן טוב ומעורר מחשבה שגורם לי לרצות ליישם אותו בחיים שלי.
אני אנסה לתמצת את עיקרי הגישה כפי שהבנתי אותם:
לעבוד פחות. לצאת מהמרדף אחרי כסף. להפסיק לחפש ריגושים ו/או דברים חדשים לקנות. להסתפק בדברים הקטנים שעושים טוב. להתרחק ממה שגוזל זמן ולא מביא איתו הנאה. להקדיש זמן למטרות אישיות והנאות פשוטות. להאט את קצב החיים ולנצל כל דקה מהם.
אז זה מה שהתחלתי לעשות.
אני עובדת, אבל לא רוב היום. רוב היום אני עם הילדה שלי, משלבת בלו"ז רגעי משחק, קידום התפתחותי, טיולים בחוץ, שירה ומוזיקה, תנועה והתבוננות רגועה מהמרפסת.
את חלונות הזמן הפנויים האחרים שלי, למשל בזמן שהיא ישנה או יונקת, אני מחלקת לשלושה: 1. סידורים אישיים או שקשורים לעסק 2. תחביבים, כלומר קריאת ספרים 3. העשרה אישית (כרגע בעיקר הדרכות כתיבה - אבל זה יכול להיות כל דבר. שלשום עשיתי קורס על גידול צמחים שבעקבותיו שדרגתי את כל העציצים בבית).
וזה איזון מדהים מבחינתי. היכולת הזאת לשלב באופן אקטיבי דברים שאני אשכרה אוהבת לעשות ורוצה להספיק, במקום דברים שאני חייבת לעשות / עושה בלי לשים לב, מתוך הרגל או שעמום.
כן, זה אומר פחות פייסבוק. זה אומר פחות וואטסאפ. למען האמת, התחלתי לשים את הטלפון על מצב טיסה שעות שלמות ביום. בהתחלה כי לא רציתי קרינה קרובה לתינוקת, אחר כך כי התאים לי השקט הזה שבו אני יכולה להתמסר לגמרי לכאן ועכשיו ולא להוויה וירטואלית כלשהי.
אולי זה שגעון סתמי. אולי בעוד שבוע כבר לא יעניין אותי להאט יותר. אולי ספינת התיאוריה תתנגש בשרטון החיים האמיתיים ולא תהיה לי ברירה אלא להסחף חזרה. אין לי מושג.
אבל כרגע הגישה הזאת עושה לי טוב, וזה עובד.