"לעשות פיל מזבוב, לעשות דרמות, לדמיין דמיונות".
מה הפלא שעדיין, גם בעולם של היום, זה לא מובן מאליו להיות "האישה הזאת".
זאת שאומרת ישר מה היא מרגישה,
שלגמרי שלמה עם כל תחושה של עלבון,
שיודעת לתווך את הקשיים שלה החוצה בלי להרגיש רע.
לא, זה לא מובן מאליו וזה צריך להיאמר.
כי נשים עדיין "היסטריות", "עושות סיפור מכל דבר", "כבדות מדי", "לא זורמות", "אובר-רגשניות", "נעלבות מכל שטות".
כן, זה עדיין בשיח ולא רק אצל סטנדאפיסטים סוג ד'. זה נמצא סביבנו כל הזמן, בטח ובטח במערכות יחסים.
אז מה הפלא שאנחנו שומרות בבטן את מה שמפריע לנו,
שאנחנו מתאפקות ומחליטות "להחליק את זה",
שאנחנו "בוחרות את הקרבות שלנו" כאילו מותר להילחם על הרגשות שלנו רק בדברים מאוד ספציפיים לפני שנהיה הנשים האלה שעושות דרמה מכל דבר קטן.
אז אנחנו מרימות דגל לבן, פעם אחר פעם, פשוט כדי לא להילחם.
כמובן - שזאת הטעות הכי גדולה שיש.
כי אז המלחמה הענקית פורצת ותופסת את שני הצדדים לא מוכנים.
ההתפוצצות. הריב. הצד השני שאומר, ובצדק: אבל בכלל לא ידעתי שככה את מרגישה.
זה לא גורם לנו להרגיש יותר טוב, אבל זאת גם כן אשמתנו, לפעמים.
אני יכולה להעיד שלקח לי כמה מערכות יחסים ארוכות והרבה עבודה עצמית כדי להבין שאני צריכה לשתף ברגשות ובקשיים שלי ולתווך אותם החוצה.
ללמוד את זה היה אולי הדבר הכי קשה שאי פעם עשיתי בזוגיות, וזה לקח לי הרבה יותר זמן ממה שאני מסוגלת להודות.
אז נכון, זה גם פאק אישי שלי שאף אחד אחר לא אשם בו חוץ ממני.
אבל אני לא חושבת שזה נגמר באישיות או באופי, כי יש כאן תפיסות חברתיות וסביבתיות שהשפיעו על זה מלכתחילה.
תפיסות שהפכו נשים מאוד כנות, ורבליות ופתוחות - לנשים שמעדיפות להגיד שהכל בסדר ושכלום לא קרה גם כשהעלבון בתוכן כבר מצמיח ענפים דוקרים.
אין לי מסקנה, אין לי הצעות, אני גם לא מחפשת אשמים. זה לא העניין.
אני רק חושבת שאם כל אחד בשיח שלו היה משתדל לא להפוך נשים למפלצות הורמונליות, גם אם זה בצחוק, אז אולי הרבה פחות נשים היו צריכות להרגיש ככה.
ואולי לא, מה אני יודעת.
אולי זאת גם התמודדות שאנחנו צריכות לעבור לבד, כי רק ככה לומדים.
(מחשבות אחרי פרק "חתונה ממבט ראשון")
