יום הזיכרון והעצמאות: דביק כמו פתק דביק

פוסט על סוגים של פתקים דביקים, על דברים שממלאים חורים ריקים, על זיכרונות עם תפקידים מדויקים – ואיך כל זה קשור לזיקוקים

מתה על פתקים דביקים, כותבת עליהם הכול. רשימות קניות, רשימות ציוד לטיול, משימות שצריך להספיק לפני שבת, ספרים שאני רוצה לקרוא, דברים שתכננתי לבשל לשבוע הבא, סידורים שכדאי לעשות עד סוף החודש. פתקים תכליתיים, מסודרים, עם כותרות וצ’ק בוקסים.

אבל יש גם פתקים אחרים, גם הם עוזרים לי לזכור דברים שאני לא רוצה לשכוח. הם מכילים שירים קצרים, רגעים מחיי או ציטוטים מצחיקים שאני יודעת שאם לא אתאר אותם כאן ועכשיו על הפתק הזה ממש, שעות אחר כך אני אנסה לשחזר מה בדיוק נאמר שהיה מצחיק כל כך.

ככה הפתקים שבחיי נחלקים לשני סוגים.

הראשון – דברים שאני רוצה לזכור כדי לעשות משהו בעתיד, כמו ללכת לקניות, לארוז לטיול, להספיק לקרוא, לבשל או לסדר.

השני – דברים שאני לא רוצה לשכוח כי כבר עשיתי אותם בעבר והם השאירו בתוכי משהו, מחשבה, חוויה או צחוק. שני סוגים של זיכרון, צופה פני עבר וצופה פני עתיד.

לזכור זה פעולת מנע: זיכרון ממלא מראש חור ריק שהיה יכול להיות שם.

אני שומרת הכול, מתעדת כמעט באובססיביות פיסות מעצמי של שנים קודמות. יומנים, בלוגים נשכחים, עבודות, מכתבים וברכות, ספרי מחזור, פתקים שנכתבו באמצע שיעורים.

שמח ועצוב מתערבבים זה בזה, כי כשמתרפקים על גלי הנוסטלגיה כבר אין הבדל בין שמח ועצוב, הכול נצבע בגוון מעורפל של זיכרון. כל אלה הם חלקים ממישהי שהייתה אני פעם, אבל כבר לא.

פעם חשבתי שלכתוב זיכרונות, “לפרוק” כמו שקראתי לזה אז, עוזר לי באותו רגע לנסח לעצמי את המחשבות. אבל שנים אחר כך כשנחשפתי לאותם זיכרונות הבנתי שיש מהות יותר גדולה.

זיכרונות מעוררים תחושה נעימה ומבהילה כאחד: זה אני אבל לא אני. אני לא מי שהייתי אתמול, או לפני שנה, או לפני עשור. ככל שמתרחקים אחורה ככה רואים פחות נקודות דמיון.

אבל ה”אני” שבכל נקודות הזמן האלה הם עדיין חלק ממי שאני היום, כאן ועכשיו. וגם חלק ממני שאהיה בעתיד.

הזיכרון ממלא את החורים ומראה לי אותי בכל השלבים, מזכיר לי מה עברתי, מסביר לי איך הגעתי מפה לשם, במה טעיתי ובמה בחרתי.

לפעמים, הוא מזכיר לי את מי שהייתי פעם ועדיין נמצאת שם, מנופפת לאני-של-היום, מראה לה פתק דביק עם כל מיני דברים שהיא הבטיחה לעצמה שיקרו ושואלת אותה: נו?

לזיכרון יש תפקיד, הוא מדייק לנו את ההוויה הנוכחית ומשווה אותה, עבר אל מול עתיד.

הזיכרון מחדד לי את מי שהייתי, את מי שאני היום ומה שעברתי בדרך, ולכן אפשר להגיד שהתפקיד שלו נעוץ בדיוק בתווך הזה שבין העבר לעתיד. זה גם מתקשר לשני סוגי הפתקים הדביקים – הדברים שקרו ושאסור לשכוח והדברים שיקרו ושצריך לזכור לעשות.

הזיכרון מקיים את שני הקצוות האלה – הוא עבר שלא נשאר בעבר, אלא עבר שבזכותו הגעתי להווה, ושבעזרתו אגיע לעתיד.

הדבר הזה מתאים לזיכרון של בן אדם אחד, והוא מתאים אפילו יותר כשמקבילים אותו לזיכרון של עם שלם, של אומה, של מדינה. השבוע האחרון הוא זמן של זיכרון – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, ובסוף גם יום העצמאות.

כל ימי הזיכרון האלה עוסקים בתפקיד הייחודי של הזיכרון כמחבר בין עבר, הווה ועתיד.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה מזכיר לנו את מה שנעשה לעם היהודי בעבר, בזמנים שבהם לא הייתה לו מדינה. יותר מזה, הוא מראה לנו כמה לא-אנושי יכול להיות בן-אנוש, כמה שנאה וגזענות עלולות להגיע רחוק. הזיכרון הזה חשוב כדי להבטיח שמה שקרה בעבר לא יחזור על עצמו.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מחבר אותנו בין העבר והווה. נלחמנו על הקיום הכי בסיסי שלנו לפני שהייתה לנו מדינה, ועכשיו אנחנו נלחמים על זכותנו להמשיך להתקיים במדינה הזאת.

גיבורי קרב ונפגעי טרור הם הזיכרון המשותף שלנו כאומה. ומה שהם מתו בגללו בעבר עדיין מתקיים בהווה, לפחות בתקופות מסוימות.

יום העצמאות מחבר אותנו בין ההווה והעתיד. יש לנו מדינה, אנחנו גאים בה ויש לנו את הזכות לנפנף בדגלים של ניצחון. אבל המלחמה הזאת לעצמאות נמשכת תמיד.

חופש הבחירה, מימוש זכויות הפרט, שוויון בין המינים, יש הרבה לאן להתקדם ועוד כל כך הרבה לעשות כדי להגיע לעצמאות, לחירות אמיתית. לכן, יום העצמאות הוא ההווה שלנו אבל גם העתיד שלנו, מימוש הפוטנציאל שלנו.

ואיך זיקוקים קשורים לזיכרון? טוב, הם לא. אבל אם צריך לעמוד רגע בחוץ, לראות פיצוצים צבעוניים בשמיים, להיזכר בכל מה שעבר עלינו עד שהגענו לכאן וליישר מבט לעתיד, זאת יכולה להיות אחלה דרך.