העבודה היא חיינו או שעובדים עלינו בעיניים?

אחד במאי הוא יום הפועלים הבינלאומי. אבל האם אנחנו באמת רוצים לעבוד כל החיים? חשבתי על פתרון קצת אחר, בואו תקראו איך זה עובד :)

אם תסתכלו רגע החוצה, אפשר לחשוב שמגפת הקורונה כבר הרבה מאחורינו.

כולם יוצאים ומסתובבים ונוסעים לכל מקום (עוד תראו שהטבע יחזיר לנו בדרך אחרת, לפי הקונספירציה הכי טובה בעולם) ואפילו המשק די חוזר לעצמו.

אני בטוחה שגם אתם כמוני בימים הקרובים כבר חוזרים לעבודה, ואין כמו האחד במאי בשביל לדבר על זה.

באחד במאי לפני חמש שנים הייתי במדינת קובה, שם 'סינקו דה מאיו' היה יום של חגיגה אמיתית. כולם יצאו החוצה למרות החום המטורף, שתו בירות ואלכוהול חופשי, השמיעו מוזיקה, הופיעו על משאיות ענק, שרו ורקדו. איזה אושר, איזו גאווה. יום שבו הפועל הפשוט במרכז, יום של סולידריות, סוציאליסטיות, אחווה.

מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד היה לי חשוב שתהיה לי עבודה.

איך שסיימתי בי"ס עבדתי בעבודות זמניות עד המכינה הקדם-צבאית, ואחריה עבדתי במשרה מלאה בחנות למכשירי כתיבה עד הגיוס.

יום אחרי שהשתחררתי כבר היה לי ראיון עבודה בחברת תמלול, התקבלתי והתחלתי לעבוד שם כפרילנסרית, וגם במהלך התואר באוניברסיטה עבדתי 4-5 משמרות בשבוע למשך כמעט שלוש שנים.

תוך כדי, בשנה השנייה לתואר, התקבלתי לעבודה במשרד ממשלתי ועשיתי שם במשך שנה משרת סטודנט של 130 שעות חודשיות, עד שהתפטרתי וחזרתי לחיי הפרילנס של התמלול.

כשסיימתי את התואר, עברתי למרכז ומצאתי עבודה רצינית. עזבתי את הפרילנס והתחלתי להיות שכירה במשרה מלאה, עובדת במשרד nine to five לפי הספר (קצת יותר מזה, אבל הבנתם).

בקיצור, בחיי הבוגרים תמיד הייתה לי עבודה. מעולם לא התפטרתי עד שלא היה לי מקום עבודה חלופי.

למה היה לי כל כך חשוב לעבוד כל הזמן? האם זה רק עניין של כסף?

לעבוד ולקבל משכורת זה נחמד, ברור. בתור חצי תימנייה וחסכנית מטבעי, המחשבה להוציא כסף בלי להרוויח אותו קודם נראית לי הזויה בעליל.

אבל האם זה מה שהוביל אותי במשך כל חיי להיות תמיד עם עבודה? למען האמת, עבודה מייצרת עבורנו עוד הרבה דברים חוץ מכסף:

שגרה - עבודה גורמת לנו לקום כל בוקר, לנצל את היום, לעשות עם עצמנו משהו ובאופן יומיומי לאורך זמן.

יציבות - מסגרת של עבודה יוצרת לנו ודאות בחיים ומרגיעה אותנו. יציבות בחיים גורמת לנו להרגיש טוב.

עניין - עבודה שעושה לנו טוב מפתחת אותנו, יוצרת לנו אתגר, תחומי ידע חדשים, אפילו חברים חדשים.

תעסוקה - בסופו של יום, לעבוד זה להעסיק את עצמנו. תלמדו קרימינולוגיה ותדעו, תעסוקה היא גורם מרכזי בהפחתת פשע. (גורם מרכזי נוסף הוא זוגיות, דרך אגב).

כן, יש דברים בגו, לעבודה יש הרבה היבטים חיוביים... או זה לפחות מה שהרגילו אותנו לחשוב כל חיינו.

אבל אם נצא לרגע מכל המסגרות, נשים בצד את התודעה החברתית והקונצנזוס - האם לעבוד כל החיים זה באמת סבבה?

חיים רק פעם אחת, ככה אתם רוצים שזה ייראה?

דמיינו את עצמכם בעוד עשור, האם אתם עובדים באותו מקום עבודה שאתם נמצאים בו היום? אם אתם מדור ה-Y וקדימה, כנראה שתגידו שלא.

איפה תהיו בעוד עשור? כנראה במקום עבודה אחר. אבל אם היו נותנים לכם אפשרות לחיות את חייכם בדיוק איך שאתם רוצים, בלי מגבלה כספית, האם בכלל תעבדו?

כשאני שואלת את עצמי את השאלה הזו בכנות, אני מייד חושבת: כן. להיות מיליונרית יכול להיות נחמד, אבל בשלב מסוים, אפילו אחרי שנה או שנתיים, גם בילויים מבוקר עד לילה יכולים לשעמם, צריך לעבוד במשהו.

אז איך הייתי רוצה לחיות את חיי? אני חושבת שהמפתח נעוץ במילה: גיוון.

לעבוד במשהו מסוים שיעניין אותי, כן, אבל אולי לא כל יום וכל היום. לעבוד במשרד יום בשבוע, לעבוד במפעל לקרמבו פעם אחת, לעבוד בפרדס או בקטיף איזה תקופה, גם זאת סוג של עבודה לא? כמה נהדר היה לעבוד כל כמה זמן במקום אחר, לפי מה שמעניין.

וגם - לא רק לעבוד. לפעמים רק ללמוד, או רק לטייל בעולם, או רק לקרוא ספרים ולכתוב, או לעשות ויפסאנה במדבר, או לשבת בבתי קפה, לראות יום שלם סרטים, להתנסות בסדנאות אומנותיות, ללמוד שפה חדשה, ללכת להצגות. פשוט לעשות כל הזמן דברים אחרים, ומתוך זה לעבוד כמה שיתחשק לי.

אבל זה לא עובד ככה. צריך כסף להתקיים, וצריך לעבוד בשבילו.

מגיל קטן מאביסים אותנו במחשבה שצריך לעבוד > כדי להרוויח כסף > כדי לחיות ולהיות מאושר.

בגדול, זה נכון. אם לא נעבוד ונרוויח כסף, לא נוכל לחיות ברמת החיים שאנחנו שואפים אליה, וכנראה שלא נהיה מאושרים.

אבל גם אם אנחנו עובדים בעבודה הכי מגניבה בעולם, לעשות את זה כל יום כל היום במשך עשרות שנים... פשוט לא יביא לנו אושר. גם לא לעזוב עבודה אחת בשביל עבודה אחרת.

אנחנו עובדים כל זמן שאנחנו צעירים, מגניבים, מלאי אנרגיות ושמחת חיים. ואנחנו עושים את זה בשביל שיהיה לנו מלא כסף בפנסיה, כשנהיה זקנים, יבשושים, עייפים ושחוקים מחיים שלמים של עבודה.

מה יעזור לנו הכסף אם יהיה לנו אותו רק כשכבר אין בנו כוח להגשים את החלומות שלנו באמת?

אבל מה אם היה אפשר לחיות את החיים הפוך? לעשות הכול מהסוף להתחלה?

גילאי עשרים עד חמישים - לחיות איך שאנחנו רוצים לחיות, בלי עכבות ובלי מגבלות, לא כלכליות ולא מחשבתיות.

לטייל, ללמוד, לעבוד במה שאנחנו רוצים ולמשך הזמן שעושה לנו טוב. ליצור לעצמנו את המסגרת שבאמת היינו רוצים לחיות בה, כל זמן שעדיין יש לנו כוח לחלום ולסובב עולמות בשביל זה.

גילאים חמישים עד שמונים - לעבוד כל יום כל היום כדי להחזיר את ההלוואות, להשקיע חזרה את כל הכסף שבעזרתו הגשמנו חלומות, כדי שיהיה גם לדור הצעירים שאחרינו.

תחשבו על אנשים בגילאי חמישים שאתם מכירים, הם ממילא מחפשים את השגרה היציבה, את העבודה היומיומית, לקום למשרד כל בוקר, לראות את אותם אנשים.

יש להם כבר משפחות. הילדים שלהם כבר גדולים, יש להם את כל הזמן והסבלנות שבעולם להשקיע בעבודה כמו שצריך.

אני רואה את ההורים שלי (54, ו-56) והם אנשים נמרצים, חדים, בריאים. הם יכולים בכיף לעבוד עוד עשור, במיוחד אם הם היו מתחילים לעבוד רק עכשיו, ולא היו מאחוריהם שלושה עשורים של קריעת תחת.

הטכנולוגיה מאפשרת את זה: עבודות פיזיות יייעשו על ידי מכונות, בני אדם יהיו ממילא בריאים ומאושרים יותר כדי לעבוד בגיל מבוגר וכו'.

זה לא הרבה יותר הגיוני?

אם הייתם מתחילים לעבוד בגיל חמישים, אחרי שהגשמתם את כל החלומות, לא הייתם נהנים מהעבודה הרבה יותר? מרגישים מסופקים? ממשיכים להיות נמרצים גם בגיל מבוגר?

תחשבו על זה. לפחות עד שיפתחו פלנטה אחרת ויתנו לי לנהל את היקום. אולי עד אז.