ברכה של אושפיזין

זאת לא אוהבת דג. זה לא סובל פלפל שחור. ההיא לא תיגע בסלט אם יש בו פטרוזיליה. ההוא לא יכול לנשום אם יש תפו"א על השולחן.

ברכה מקללת כשהיא מוציאה את הסירים לסוכה הקטנה שבחצר הבניין.

הידיים שלה רועדות, מפרקי הירכיים כאובים והברכיים חורקות.

"אם לא הייתי סבתא של כולכם הייתי גרוטאה במגרש רכב," היא תמיד אומרת לנכדיה, רומזת לעסק המשפחתי של המוסך שנסגר עם מות בעלה.

הם צוחקים ומנפנפים בביטול. כמה שהם מרגיזים אותה ככה היא אוהבת אותם.

משפחה, מה יש להתווכח.

אז היא נכנסת לסוכה ומתחילה למזוג. לכל אחד מה שהוא אוהב, לכל אחת מה שהיא אוכלת.

מחלקת צלחות, מקרקשת סכו"מים, לא מבינה חצי מהבדיחות אבל מחייכת לכולם במידה שווה. רואה ולא רואה מי יושב, מי אוכל, מי מדבר.

פתאום רשרוש בבד הסוכה, "שלום?" קול צעיר קורא, "גברת ברכה?"

נכדיה משתתקים. ברכה מסתכלת סביבה. הם אינם.

"כן?" קולה צרוד מחוסר שימוש.

"אנחנו אבירם וליעד," אחד אומר והשני נכנס אחריו תחת סוכתה, צעירים ומלאי חיים. "האושפיזין שלך," הוא מוסיף בחיוך.

הם לומדים בתיכון השכונתי. מתכננים להתקבל למסלול קרבי בצבא. זה לגבעתי, זה לצנחנים. היא לא מבדילה מי זה מי.

"מה תאכלו?" היא שואלת ומחווה על הצלחות שמילאה בכל טוב.

"אנחנו אוהבים הכל," הם מרגיעים ולוקחים מכל מה שהונח על השולחן, בלי תלונות.

הם היו נחמדים כל כך, אבל ברכה עצובה.

הם באו, רועשים, מלאי שמחת חיים, ובבואם סילקו את הנכדים שקיימים בקביעות בראשה ויוצאים להתארח מחוצה לו רק פעם בשנה, בארעיות, בתוך הסוכה.

כשהשניים סיימו לאכול, הם עזרו לה לפנות בלי שהתבקשו. העבירו את האוכל לקופסאות, הכניסו למקרר. בכיור נשארו צלחות ריקות.

כשעזבו לבסוף, מחייכים ועולצים, מברכים אותה בברכת חג, השאירו אחריהם שקט מפחיד.

עכשיו ברכה באמת לבד.