בחור זבל

הבחור של הזבל נראה סמוק במיוחד כשהוא חוזר מהדירה של האישה מהמרפסת.

"היה טוב, אה?" זורק לו הנהג.

הבחור השני מגחך. הצעיר שותק.

"היית שם איזה חצי שעה, ילד. היא בטח הספיקה ללמד אותך כמה דברים..." הנהג מנסה שוב.

הוא והבחור השני ממשיכים להעלות השערות בזמן שהצעיר עוטה את הכפפות העבות ונתלה על מוט המשאית, דופק על צידה כדי שהנהג יתחיל לזוז.

הוא מקווה שהוא נראה מכובד ומרשים בשתיקתו, וכשהם ממשיכים בנסיעה, חבריו למשמרת מפסיקים את הבדיחות ומלכסנים אליו הערכה שקטה, גברית.

כך לפחות נדמה לו.

זה הכי טוב שהוא יכול לקוות לו, כי הוא יודע שלעולם לא יעז לספר מה קרה שם למעלה.

לא היום, לא להם, לא לאף אחד.

"היא עושה לך עיניים, האישה מהמרפסת", אמר לו הבחור השני במשאית, בפעם הראשונה שזה קרה.

הצעיר קלט אותה.

חלוק עבה וקטיפתי. חזה נדיב. שיער אסוף.

היא הייתה שם כל בוקר, עוד לפני שקפצו לגלגל את הפחים למדרכה. לא פספסה אף משמרת.

תמיד נשענת מעבר למעקה ומחייכת אליו.

יום אחד חייך אליה בחזרה. אולי כי סיפרו לו שהאקסית התארסה, או שזה היה אחרי עוד דייט משעמם. הוא לא זכר כבר למה.

ואז באותו בוקר, היא סימנה לו לעלות.

"נו, נתפוס אותך ברחוב הבא", אמר הנהג, "גם אני לא הייתי מפספס הזדמנות כזאת".

"שטויות", פסק הבחור השני, "לא ראיתי אותך זז מאשתך, אפילו שלום אתה לא אומר לאף אחת בלי אישור ממנה".

הנהג צחק.

"תהנה!" איחלו לו שניהם בחיוכים מלוכלכים.

הבחור התרחק ונכנס לבניין שלה, צעדיו קלים לעומת הבלבול הכבד שחש בגלל ההתפתחות המהירה.

חדר המדרגות היה שקט וחמים ביחס לצינת הבוקר הרועשת של הפחים.

הוא גם היה נקי להבריק. לפתע קלט הצעיר כמה הוא מסריח. מהזבל, כמובן.

אולי היא אוהבת את זה ככה. עלתה בו המחשבה.

כשהגיע לקומה השניה, דלת דירתה כבר הייתה פתוחה.

מקרוב הבחין שהיא מבוגרת ממנו, בעשור אם לא בשניים.

מה אומרים, מה עושים? הוא תהה כשנעמד מולה ולבסוף בחר בקידה שניסתה להיות אבירית.

האישה צחקה.

היא הייתה שזופה ונאה, עיניים חמות, קמטים קטנים מסביב לעיניים. והחלוק הזה.

הוא התקשח מעט כשהיא הכניסה אותו דרך הדלת.

היא נגעה בידו והובילה אותו לחדר השינה.

דמו החל לפעם בכל גופו. הוא הרגיש שאוזניו נסתמות מהלחץ. כל הסיטואציה נראתה בלתי אפשרית.

לרגע פחד שייכשל. שמשהו ייכשל. שהוא יהרוס את זה ולא יוכל לחזור למשמרת מרוב בושה.

האישה מהמרפסת לא נראתה חוששת.

היא לקחה אותו עד לחדר הרחצה הצמוד למיטתה והפשיטה ממנו את מדיו לאט.

כשניסה לגעת בה בגמלוניות, היכתה על כף ידו.

כתפיו התנצלו לעברה. בקצב שלה, אין בעיה.

כעבור רגע היא התמתחה מעליו ופתחה את ברז האמבטיה.

במים? נו טוב, אולי זאת הפנטזיה שלה, חשב.

ואז, כשהוא עירום ונתון לרצונה, היא דחפה אותו לאמבטיה והצביעה על הסבון.

לא באמת.

היא עודדה אותו, הראתה לו איפה השמפו והמרכך, סימנה לו לקרצף טוב טוב.

בעודו בוהה בה היא יצאה עם מדיו המטונפים מהמקלחת.

בזמן שהמים החמים מצליפים על גופו ההמום, הוא זיהה את קול נקישתה של מכונת כביסה בחדר הצמוד.

לא יכול להיות.

אבל יכול.

מגבת עבה נזרקה לעברו. הוא מיהר להסתבן ולקרצף את ראשו. שוטף מעליו כל תשוקה מלבד ללכת הביתה. עכשיו.

לאחר שהתנגב, חיכו לו מדי הזבל שלו כשהם ריחניים וחמימים מכוחו של המייבש.

"תודה", הוא אמר, מת מבושה, כשעמד מולה שוב, נקי הפעם, מדיף ריח נעים.

"אתה לא מבין כמה זמן רציתי לעשות את זה", היא אמרה בחיוך רחב לפני שיצא. בהחלט מבוגרת ממנו, שני עשורים לפחות.

ימים אחר כך הוא עוד יתהה למה.

ינסה לחבר פרטים בראשו, להיזכר אם היה בבית סדר וניקיון אובססיביים או תמונות של חייל במסדרון.

אבל לא, בתוך תוכו הוא ידע שני דברים:

הראשון, היא פשוט צחקה עליו.

השני, הוא לא הולך לספר על זה לאף אחד. לעולם.

התמונה בעזרת בינה מלאכותית Dall-E.