כשהיינו בקוריאה הדרומית, ראינו הרבה בנות שהלכו ככה עם הסניקרס שלהן -
כשהדופן האחורית של הנעל מקופלת פנימה, כמו כפכף.
אני זוכרת שחשבתי: בטח סתם התעצלו לקשור את השרוכים.
אבל בכל מקום שהיינו, כל בחורה שראינו עם סניקרס קיפלה פנימה את הדופן של הנעל.
זאת נהייתה תופעה.
לאורך כל הטיול שמתי לב שאין אפילו בחורה אחת עם סניקרס שהלכה איתן כמו שהן.
בחנות מסוימת אפילו ראיתי גרביים שהיו חתוכות לאצבעות בלבד, כאילו נוצרו במיוחד לגריבה עם כפכפי-סניקרס.
אני זוכרת שחשבתי: אם זה כל כך אופנתי, למה לא לייצר מראש נעליים כאלה?
לא מגוחך שכולן קונות סניקרס רגילות רק כדי לקפל את הדופן?
ובכלל, למה לא ללבוש אותן רגיל וזהו?
רק היום, 3 שנים אחרי, הבנתי לעומק את העוצמה שבקיפול הדופן האחורית של הנעל.
הנוחות, השחרור, מרחב האפשרויות.
זה הרבה יותר מאופנה, זאת דרך חיים.
רק שאני למדתי את זה בדרך הקשה, אחרי 5 שעות עם נעליים שהיו קטנות עליי במידה אחת ושני פצעי שפשוף.
ניסיתי להבין איך בזמנו אפילו לא חשבתי על האפשרות שקיפול הדופן היה כדי לפתור בעיות של נעל קטנה.
אני מניחה שלקחתי כמובן מאליו שהרגליים של הקוריאניות קטנות כל כך שאין אצלן את הבעיות האלה.
אבל לכל מידה קטנה יש מידה שקטנה ממנה.
והאמת? את המסקנה הזאת אפשר להשליך על עוד הרבה דברים, קצת יותר מעניינים מנעליים.
Comments