זאת שניה די מפחידה, מיד אחרי הסינוור. יש כל כך הרבה שמש שאני בעצם לא רואה כלום, וזה קצת הגיוני וקצת לא. ואז התמונה מתחדדת והעולם מקבל גבולות שוב, חלון של אור ממוסגר בקשת אבנים אפלולית. הנוף בחוץ מושלם. מלא ירוק, מלא כחול, מלא גוונים של ירוק וכחול כמו בפלטת ציור. בא לי לצלם, אבל זה יופי שפיקסלים לא יוכלו לתפוס. נו, טוב, אני אצלם עכשיו ואתאכזב אחר כך.
אחרי שזוג המבוגרים שפתחו כיסאות מתקפלים מחוץ למבנה עוזבים עם הג'יפ שלהם, אנחנו סוף סוף לבד. עכשיו זה באמת מרגיש שאנחנו באמצע שום מקום בטבע. שאנחנו שום דבר בעולם. גרגירים אנושיים שעומדים בקצה רשת היקום, משתדלים לא לנשום כדי לא להפריע למכלול המושלם הזה. זה נשמע נורא אבל זה נפלא. התגעגעתי להרגיש ככה.
זה מרגיש כמו בלילה הראשון בטיול שנתי, כשהאוהל סוגר מאחוריו את כל ההתרגשות מהמדורה של הכיתה, ופתאום יש קצת זמן לבד, להירגע ולהבין שאני אדם בתוך אוהל בתוך מדבר בתוך יקום בתוך אינסוף. ואחרי המחשבות הגדולות האלה עדיין לשחזר את היום-טיול בראש ולחשוב על זוטות. על צחוקים ובנים בנות ורכילויות וממתקי גומי.
אבל עכשיו אין אוהל ומדבר ולילה. רק נוף ושמש ומבנה אבן שבור באמצע שום מקום בטבע.
אני לא רוצה לחשוב איך אני ארד חזרה לקרקע מהמבנה הישן הזה. המדרגות שבורות, ואני וגובה לא חברים בכלל. גם בוב קצת מהסס, ראיתי שהוא התקרב לשם קודם ותהה איך הוא יירד את זה, למרות שהוא בטח לא חשב על זה בעלייה, כמוני.
אבל אין מה לחשוב על זה כרגע, כי החלון של הנוף ממגנט לי את המבט והאמת שמהצד השני שלו הרבה יותר גבוה, אז למה כאן אני יושבת ולא מפחדת?
אולי כי לצאת מהמבנה זה אומר לחזור את המסלול, ולחזור את המסלול זה עוד צעד לעבר הבית, ועוד לא בא לי ללכת הביתה, לא עכשיו. לא בקרוב. אולי בגלל זה יותר נוח לי הגובה הזה, למרות שאני וגבהים לא חברים בכלל.
