קו 63, רמת גן.
אני עולה והאוטובוס כמעט ריק. אני מתיישבת ומייד שומעת את הצליל שאין לטעות בו.
תקתוק של מקלדת מאושרת.
בתור מתמללת לשעבר, כותבת תוכן בהווה ומקלידה למגירה מאז ומתמיד, הצליל הזה תמיד מנגן על לבי.
אבל זאת לא הייתה הקלדה תמימה,
לא.
היה פה קצב של 5 תיקתוקים לשניה.
זאת הקלדה של השראה.
מילים שיוצאות מדם הלב ומתנקזות למקלדת במהירות פסיכית בלתי פוסקת. הקלדה שמחסום כתיבה יכול רק לחלום עליה.
הסקרנות שלי מפנה את עצמה לקנאה שקטה. מישהו פה כותב באטרף כאילו אין מחר!
במבט זהיר אני מסיטה את הראש אחורה.
בחור בהיר עם לפטופ יושב בספסל האחורי ועוד שנייה מפרק את המקלדת מרוב שהוא באמוק.
הוא לא עוצר להפסקה, לא למחשבה, אפילו לא לניסוח חוזר או למחיקה (אני יודעת לזהות את כל זה משמיעה, לא בהיתי בו בקטע קריפי...)
בקיצור, את הקנאה שלי כבר אי אפשר לעצור.
חודשים שלא כתבתי אפילו סיפור קצר, מסמך הרעיונות שלי בטלפון מביך בדלותו, והבחור הזה מרשה לעצמו לשבת ברשות הרבים ולהשוויץ בשטף כתיבה שלא נראה כדוגמתו בצורה כה פומבית?!
בו ברגע החלטתי שאני חוזרת הביתה וכותבת. אולי על זה, אולי על משהו אחר. אבל על משהו. רק לכתוב.
את שאר הנסיעה העברתי בלהקשיב לתקתוקים שלו ולקנא.
בשלב מסוים הוא צלצל בפעמון.
האוטובוס עצר בתחנה והבחור, פזור דעת בעליל, יצא כשהלפטופ בידו עוד פתוח.
לא התאפקתי והצצתי בו כשירד מהאוטובוס.
הבחור הלך בקו ישר והתיישב בספסל התחנה שבה ירד זה עתה. לא הסתכל לא ימינה ולא שמאלה, יישר את הלפטופ הפתוח על ברכיו וחזר לכתוב בשצף.
ככה בלי בושה, ברחוב עוזיאל ברמת גן.
אין לתאר, הקנאה.
Comments